17/01/2026
חודש עבר מהיום שהפך את חיי.
אבא שלי, מאור עיני ואהוב ליבי, ההשראה הגדולה שלי
איש משפחה, ארץ ישראל, עם ישראל, צבא הגנה לישראל
איש אמונה, נתינה, חסד ללא גבול, אהבה לא מתפשרת
נלקח מאיתנו בפתאומיות, בין רגע.
אבא שלי שטייל בכל העולם וראה את כל פלאי תבל
ובאותה נשימה עשה שוב ושוב את שביל ישראל
שחי בענק, באנרגיות שיא, בשמחת חיים בלתי נתפסת
נכה צה”ל, קטוע יד ששום קושי לא עמד בדרכו
איש צבא, איש חינוך, היסטוריון בעל ידע אדיר ויכולת ניתוח מופלאה.
גולת הכותרת של חייו היתה המשפחה.
אנחנו היינו תמיד לנגד עיניו.
המשפט “משפחה מעל הכל” לא היה קלישאה או אמירה נדושה.
אבא שלי עבד בלהיות ראש משפחה,
בלהיות בעל אוהב לאמא ואבא גאה ל-5 הילדים שלו,
אם זה בלהיות בשבילנו בכל מקום בעולם שבו נצטרך עזרה
ולא פחות חשוב במהות- חינוך, ערכים, הכוונה, ייעוץ, ליווי.
הלכנו את החיים האלה יד ביד, ידענו שתמיד מישהו אוחז איתנו את המציאות.
חיינו בתחושה שלא משנה מה, אנחנו אף פעם לא לבד.
לו עצמו לא היו סבים וסבתות, כיוון שנספו בשואה
והוא אמר תמיד “זה לא חוכמה להגיד שיש לי נכדים, אני רוצה להרגיש אותם”
ואכן, הילדים של כולנו זכו לסבא נוכח, פעיל, אוהב, מעורב,
כזה שמבלים איתו במסעדות, בפארקי מים, במשחקי כדורגל, בטיולים
כזה שמתייעצים איתו על בני זוג ומבקשים שיאסוף אותם כשנתקעו בלי דרך לחזור הביתה באמצע הלילה.
חייתי בידיעה שאבא שלי אוהב אותי, המוז’יניק שלו, את בעלי ואת הילדים שלי ומוכן להוריד עבורינו את הירח ובתמורה רציתי ממש לשמח אותו ולגרום לו להיות גאה בי.
וכמה שאבא שלי היה גאה בי, וכמה היה גאה על הקמת העסק ועל ההתקדמות שלו “זאת הבת היצירתית שלי”.
פרגן בהתרגשות לאביגדור “החתן שלי עם ידי הזהב” שבנה לי את החנות ועל כל המוצרים שייצר בעץ , על התמיכה שלו בי, על הדחיפה קדימה.
אין ספק שלי שלא מכיר אותו, לכל מקום הגיע לאסוף בשבילי ארגזים, שקיות, סחורה
ותמיד בחיוך ובהתלהבות.
בעיקר הייתי מבקשת שיאסוף עבורי את השקיות הממותגות והוא אמר לי:
“מיכ, איך אני שמח, גיליתי שמפעם לפעם שאני אוסף עבורך את השקיות, הארגזים יותר כבדים וכל פעם את מזמינה יותר ויותר שקיות, זה אומר שהעסק גדל וזה כל כך משמח אותי, תמיד תבקשי ממני לאסוף אותן, אני ממש נהנה מזה.”
אבא שלי האהוב, לנצח חלק מדארלינג, חלק ממני.