Maayan Sela Arts

05/09/2026

לא כל אחד ידע לעכל אותך,
זה בסדר.

לא כל אחד ירצה את המתנה שיש לך לתת,
זה בסדר.

לא כל אחד יהיה מוכן לפגוש את עצמו באמת,
בנוכחותך,
זה בסדר.

הכל מדויק,ידו של אלוהים בכל.

30/08/2026

אז איך היה לך בפורטוגל?
לפעמים האתגר האמיתי הוא בלדעת לקבל את מה שאנחנו מבקשים, להתרחב לתוך הדבר הזה,
לנשום את זה שזה אפשרי עבורינו,
להסכים לעבור דרך השערים של הפחד..
אין לי את כל התשובות,
אבל איתי הולכת תמונה ברורה של חווית חיים אחרת,
בה אני לא נדרשת לשלם מחירים נפשיים כבדים.
וברגע שהתעוררתי, זה בלתי אפשרי לחזור לישון.

18/08/2026

אומץ הוא לא היעדר הפחד,
אלא היכולת לעשות ביחד עם הפחדים,
לעשות שלום עם החלקים שמפחדים,
ולשאול בכנות, מה המחיר הכבד יותר? להישאר במקום או להמשיך לנוע?
להישאר במסגרת במחיר של ויתור עצמי נשמע לי כמו החלטה לא מספיק טובה בטווח הרחוק.
אמן שכולנו נאפשר לעצמינו להגשים חלומות גם אם זה נראה כמו מהלך חסר כל היגיון וגם אם זה מאד שונה בנוף,
זה כנראה יהיה שווה את זה בטווח הרחוק.

16/08/2026

Guardians Festival, Slovenia part I
חווית פסטיבל בחו"ל, חלק ראשון🤩

01/08/2026

22/07/2026

האם אתה שומע כשקול הנשמה מדבר אליך?
ואם אתה שומע אותו, האם אתה מצליח להקשיב?

בכל פעם שהעזתי ללכת בעקבות הקול הפנימי הזה, האינטואיציה, ההדרכה השקטה שמגיעה מבפנים, העולם כולו הסתדר לטובתי העליונה.

לאחרונה יש משפט אחד שחוזר אליי שוב ושוב:
"כל התפילות נענות."

ומשהו גם בשיח סביבי משתנה.
אולי אלה האנשים שאני בוחרת להכניס לחיי.
אולי זו אני שהשתניתי.
ואולי זה הריקוד שבין השניים.

כך או כך, אני מרגישה שהתודעה מתרחבת.
יותר ויותר אנשים בוחרים ללכת בדרך.
והדרך, הרי, חכמה מן ההולך בה.

כשאני אומרת "ללכת בדרך", אני לא מתכוונת רק להתעוררות.
התעוררות היא הרגע שבו אנחנו מבינים שיש מציאות נוספת שלא ראינו קודם.
אבל ללכת בדרך זה השלב שאחרי.

זה הרגע שבו אנחנו כבר יודעים שמשהו בחיים שלנו חייב להשתנות ומתחילים לפעול בהתאם.

יש משהו מרגש בתקופה האחרונה.
מאז המערכה עם איראן,שהוציאה אותי מהבית, השתנה בי משהו.
הצלחתי סוף סוף להקשיב לקול הנשמה שלי.

והוא לא אמר הרבה.
רק דבר אחד:
"את לא יכולה להמשיך לחיות את החיים שלך ככה."
זה היה מפחיד,
כי לא קיבלתי תשובה למה כן.

רק ידיעה עמוקה שמשהו מהותי חייב להשתנות.
הרבה זמן הסתובבתי עם הידיעה הזו.
אבל לא ידעתי לאן לכוון את הספינה.
וכשלא ידעתי....פשוט עצרתי.

ואז הנשמה הזכירה לי בעדינות:
לא חייבים לראות את כל הדרך כדי לעשות את הצעד הבא.
הדרך חכמה מן ההולך בה.

אז התחלתי ללכת.
ותוך כדי תנועה התחלתי לשאול:
אם לא ככה, אז איך כן?

לאט לאט התשובות התחילו להגיע.
הבנתי מה חשוב לי.
הבנתי מה אני צריכה כדי לפרוח.
אבל עדיין היה חסר לי דבר אחד:
להאמין שזה באמת אפשרי.

אני מגלה שעבורי, זה החלק הכי מאתגר בבריאת מציאות.
קודם אנחנו שואלים:
מה כבר לא? ומה אני באמת רוצה?
אחר כך אנחנו מדייקים כוונה, מעזים לבקש ופועלים.
ואז מגיע השלב הכי לא נוח:
להרפות. ולסמוך.

והמוח לא אוהב את זה.
הוא רוצה תוכנית.
הוא רוצה הוכחות.
וכשדברים לא קורים בקצב שהוא ציפה לו, הוא אומר:
"אולי זה כבר לא יקרה."

אבל דווקא שם נכנס מבחן האמונה.
אם אני מאמינה לראש, אני מתחילה לסטות מהדרך.

שוב ושוב החיים מזמנים לנו צמתים כאלה.
מקומות שמגלים לנו איפה עדיין יש פחד, ואיפה אנחנו עוד מחפשים ודאות במקום אמון.
אולי זו בעצם ההזמנה לחזור פנימה.
להיזכר.

לחזק את הידיעה שכל מה שאנחנו מבקשים כבר עושה את דרכו אלינו.

כי כל התפילות נענות.
ואולי התפילה היא רק תחילת הדרך.
והאמונה היא זו שמאפשרת לנו לפגוש את התשובה.

08/07/2026

אני מתבגרת
וזה מפחיד.
אני משילה עוד חלקים ממני שאולי לא ישובו לעולם.
בו זמנית אני מבינה שיש חלקים ילדיים שלעולם לא ילקחו ממני,
אני נותנת להם מלא מקום.
אני מתפללת בכל יום, מבקשת
לגדול, להתרחב, להאיר
אני מדייקת את עצמי ואת הדרך שלי,
אני עושה שלום עם סך חלקיי
ופוסעת בצעדים קטנים לעבר קבלה עצמית.
לומדת, מתוודעת למתנות שידעתי שיש בתוכי,
ולאלו שהסתכלתי עליהן בעבר כמגרעות, וכמה חוכמה יש בהן.
אני משנה את השיח הפנימי,
מביאה חמלה והמון רכות אל כל המקומות שעדיין מכווצים, שעדיין מפחדים, שעדיין מבקשים ממני להאט.
אני מסכימה להאט, קצת קצת,
איפה שאפשר.
הכל משתנה כל הזמן,
אז בתוכי אני לומדת לטפח עוגן איתן,
אותי.

06/07/2026

תהליך מציאת העצמי
מתחיל בקילוף שכבות,
בלעשות סדר בכל מה שחשבת שאתה לא,
ובכל מה שאתה אמור להיות.

הוא מתחיל בלראות מעבר לכל הדעות שהגדירו אותך,
מעבר לתוויות, מילים ומסיכות,
מתחת לאהבה שניתנה לך או לאהבה בה נאחזת,
מתחת לאיך שחשבת שאתה צריך לחיות.

תחפור מעבר לשקרים שסיפרו לך,
לסודות שלא סיפרת,
לרגעים שלא הרגשת בבית,
לדברים שמבלי להתכוון אמרת.

בהתחלה זה ירגיש כמו הלוויה,
כאילו מי שהיית נעקר ממך.
אבל אז תגלה שהבוקר שעולה
הוא פשוט עוד הזדמנות לפנות מקום לך.

תישאר עם אי הנוחות,
תיפתח אל השינוי.
תישאר עם הריקנות עד שזה ירגיש
כאילו אין עוד דבר מלבדה,
ובסוף תגלה שדרך כל הכאב, הבלבול, הניקוי
מצאת
אותך.

28/06/2026

ככה פשוט.

24/06/2026

מה אם הכאב שאת חווה,
הוא הרפואה?
מה אם כל כיווץ מגיע כבקשה עבורך,
להתרחב?

מה אם אסכים להרגיש אותו במלואו?
מה אם אתן לו לאכול אותי, לשרוף אותי עד כלות,
רק כדי לגלות שיש צד שני לצאת ממנו?

מה אם הכאב הזה הוא הבקשה,
הכמיהה של הנשמה שלי,
שמאותת לי את רצונה האמיתי?

מה אם הצער, הגעגוע, החוסר
באים לבקר כדי להזכיר לי
מה אני צריכה באמת כדי לעלות מדרגה?

ואם אעז לשהות איתם,
לכאוב עד שאין יותר חלק שלא כואב,
לבכות עד שעיניי ישארו יבשות,
להתגעגע עד שהלב כבר לא יוכל אלא
להרפות,

אולי מתוך העפר שישאר
מהשריפה הכי גדולה
ינבט איזה נבט קטן
של התחלה חדשה,
אולי גם בתוך היגון
יש מעט תקווה.

האם את מסכימה לראות גם את זה?