13/11/2023
יואלה חן יצאה בערב קר של ראשית 2002 לחתונה בירושלים עם דודתה בת ה־70. כשעצרו לתדלק בתחנה, ניגשו אליהם שני מחבלים. אתן יהודיות? שאלו. כשקיבלו תשובה חיובית, פתחו באש. חן נפלה על דודתה. היא מתה מפצעיה למחרת. את הרצח הזה הכווין אישית מרוואן ברגותי, כמו גם את הפיגוע במסעדת סי־פוד מרקט בתל־אביב ב־2002 ורצח של נזיר יווני בכביש בין מעלה אדומים לירושלים שנה קודם לכן. בשל מצוקה ראייתית הוא זוכה מ־32 מעשי רצח נוספים שביצעו הכפופים לו בארגון הרצח תנזים.
השבוע, ב"הארץ", הציע רביב דרוקר לשחרר את ברגותי ולהמליך אותו על הרצועה בטיעון הלוגי המשונה ש"כבר שיחררנו רוצחים גדולים ממנו בעסקת שליט - למשל, יחיא סינוואר". כמה ישראלים צריכים עוד להיטבח כדי ש"מחנה השלום" ייגמל מתאוותו לנרמל רוצחים?
הזרם שהיה פעם שליט בחברה הישראלית והביא עלינו את אסון אוסלו ואת אסונות המשנה שאחריו, עשה זאת מתוך ההנחה שישראל היא מדינת סף־אפרטהייד. אם אנחנו הלבנים בדרום־אפריקה, המסקנה המתחייבת שלו הייתה שהצד השני הוא נלסון מנדלה. אבל מנהיגי הפלסטינים סירבו ללהק עצמם לתפקיד, כי מטרתם לא הייתה להתפייס עם הלבנים לכאורה, אלא לטבוח בהם. כן, העולם כבר ידע טרוריסטים שהפכו בזקנתם לאנשי שלום, אבל ברגותי איננו אחד מהם, מהטעם הפשוט שיש רק הזדמנות אחת להיות מנדלה. וישראל הרי כבר שיחררה אותו מהכלא בתחילת שנות ה־90 וליהקה אותו לתפקיד יונה צחורה. אבל ממש בזמן שצעד משולב זרועות עם פתאים ישראלים משלום עכשיו ומרצ בצעדות ברמאללה, הוא הכווין רצח יהודים. אם דרוקר שכח, שיפנה לחבר הפאנל שלו בערוץ 13, נתן זהבי. הוא היה בסי־פוד מרקט בזמן שהתחולל שם מסע הטבח שאירגן "המנהיג הלגיטימי".
הוא הדין גם עם עהד תמימי, שיהונתן גפן השווה פעם לאנה פרנק, אורי אבנרי כינה "ז'אן דארק מנבי סלאח", גדעון לוי התפייט על תלתלי הזהב שלה, ומאמר המערכת של "הארץ" קרא לשחררה אחרי שסטרה לחייל שכן היא "בחרה בדרך הפחות אלימה". תמימי התגלתה פחות כאנה פרנק ויותר כאווה בראון. השבוע כתבה באינסטגרם, "מה שהיטלר עשה לכם היה בדיחה. נשתה את דמכם ונאכל את הגולגלות שלכם". פרקליטתה לשעבר, גבי לסקי, נאלצה להודות שזו "התבטאות פסולה". את טבח שבט ההוטו היא בוודאי הייתה מגדירה ברוח זו כ"צעד לא ראוי".
כמה ישראלים צריכים עוד להיטבח כדי ש"מחנה השלום" ייגמל מתאוותו לנרמל רוצחים? אין לנו מדינה מיותרת לעוד סבב של הזיות מהאגף הנכחד הזה בשמאל הישראלי. בשנות ה־90 הוא הזכיר את ציפורי הדודו, אותם עופות שמנמנים באי מאוריציוס שלא הכירו את האדם הלבן ולכן נטבחו, שכן בהיעדר אינסטינקט הישרדות לא חשבו בכלל לברוח. אבל עכשיו הסירות שוב בדרך לחוף, ובלהקת הדודו קוראים לקבל את פניהן בברכה, כי "לא נמצא פרטנר טוב יותר למגורים על אותו אי".
(הטור המלא היום במוסף לשבת של ידיעות אחרונות)
