24/10/2024
סיכום השנה האחרונה שלי ניסים קלו ,שנה. שנה שלמה עברה מאותו בוקר שבת שחור, והפצע עדיין מדמם.
1,400 נשמות טהורות נרצחו באכזריות שלא תתואר. משפחות שלמות נמחקו. תינוקות, ילדים, נשים וגברים. הלב מסרב להאמין שזה קרה כאן, בביתנו.
התחושה של חוסר הביטחון חדרה עמוק לתוך הבית, למשפחה שלי, לילדים שלי . פתאום כל צליל, כל רחש, מעורר חשש מה קורה עם ילדי ונכדי יולי ורפאל. לאן הם גודלים ? יש דרך ?
ההלם שלי מההיעדרות הצבאית בשעות הראשונות עדיין צורב ואני מסרב להאמין. תושבי העוטף הופקרו. הסיפורים המזעזעים שנחשפו - על אונס, רצח והתעללות - החזירו אותי לתקופות האפלות ביותר בהיסטוריה שלנו. הצל הכבד של השואה של הוריי ריחף מעלינו שוב הייתכן ?
והכאב העמוק בתוך ליבי , הכאב שמתחדש כל בוקר וכל מהדורת חדשות עם הודעות חדשות על חיילים שנפלו. כל שם, כל פנים, כל סיפור - פצע חדש בליבי ובלב האומה. בדרום, בצפון, בפיגועים - כל נשמה שנגדעה היא עולם ומלואו.
שנה שלמה של לחימה מול כוחות הרשע. חיזבאללה, חמאס, החות'ים - כולם שליחי איראן. כל יום מביא איתו אתגרים חדשים, פחדים וחששות חדשים.
אבל בתוך החושך הזה, ראינו את האור. את עם ישראל במיטבו. אלפי מתנדבים שנרתמו לעזור. משלוחי מזון, ציוד, בגדים - הכל נשלח באהבה אינסופית ללוחמים שלנו. ישראלים שפתחו את ביתם, את ליבם, בלי לחשוב פעמיים.
אני כועס מאוד על המנהיגות האזרחית והצבאית על הזחיחות , היהירות ופאנלים של התנשאות שהמחשבה עליהם מרתיחה אותי, על ההזנחה, על חוסר המוכנות, על צמצום וסירוס הצבא, על התעלמות מאיומי הרחפנים, על אי הפקת הלקחים ממלחמת אוקראינה. היינו צריכים להיות מוכנים יותר.
כועס על מנהיגנו העלובים שבמקום לאחד את העם בתקופה הקשה ביותר משסים אותנו אחד בשני והם האוייב פנימי הגדול ביותר.
למרות הכל, אני מנסה לשמור על תקווה. קשה, כשהדאגה מכרסמת בכל פינה בלב. אבל אנחנו עם שידע תקופות קשות יותר ושרד. נמשיך להיות חזקים, מאוחדים, ולקוות לימים טובים יותר.
יהי זכר הנופלים ברוך.
