24/05/2026
**10 ימים בגן עדן (כלומר, מנהטן)**
נתחיל מהסוף: חזרתי עם סוללה על 100%.
ועכשיו, שבועיים מאז שנחתתי, אני סוף סוף מרגישה שאני יכולה להתחיל לסכם.
בכנות? הדבר האחרון שרציתי היה לטוס. לבד.
כלומר, ברור שרציתי לטוס למנהטן, אבל הרעיון הזה נולד אי שם לפני טראמפ, ביבי, האיראנים, והעולם שהחליט להתהפך עלינו.
ככל שמועד הטיסה התקרב, וטראמפ תכנן לפצוח בשאגה נוספת, הדבר היחיד שהתפללתי אליו (ובבקשה אל תסקלו אותי) הוא שאיזה כוח עליון – או סתם איזה טיל בודד – יסגור את השמיים.
הכל כדי שהטיסה תבוטל ולא אצטרך להתמודד עם מועקת הנטישה של להשאיר שלושה ילדים בארץ בוערת.
אבל הטיל לא שוגר.
הטיסה יצאה בזמן (אפילו 5 דקות לפני!)
ובעלי הודיע לי חד-משמעית שהכל תחת שליטה ואני טסה ויהי מה.
אז לקח לי שלושה ימים שלמים לתוך מנהטן רק כדי להשתחרר ולהתאפס על הג'ט-לג, ועוד שבועיים מאז שחזרתי כדי לנחות על אמת חזרה למציאות.
נכון שזה לא היה לבד-לבד, התארחתי אצל אחי שגר בלב מנהטן (ואל תקנאו בי, בחיי שהייתי מחליפה את הלוקיישן מחר בבוקר כדי שהוא והמשפחה שלו יהיו פה, צמודים אליי).
אבל בימים עצמם גמעתי קילומטרים של שוטטות סולו. בלי לו"ז נוקשה, עם תוכנית מסגרת כללית בלבד, ובעיקר זרימה אחרי מה שביקש הלב ולאן שנשבה הרוח.
אלה היו ימים של רחובות יפים, קפה ארוך בשדרה, חנויות ויד 2 משובחות כמו שאני אוהבת, קצת מוזיאונים, חנויות עיצוב כמו שיש רק באמריקה ובעיקר – הרבה אני עם עצמי.
המחויבות הכי גדולה שלי שם הייתה פשוט להקשיב פנימה. משהו שבעומס של היום-יום אני ממש, אבל ממש מעולה בלשכוח לעשות.
שבועיים אחרי, ואני עדיין רוכבת על התדר של ניו יורק. הלוואי שהסוללה הזו תחזיק מעמד עד ההטענה הבאה (מאי 2027, בלי נדר 🙏).
ועד אז, זו פשוט תזכורת לעצמי (ואולי גם לכם) לעצור לפעמים ל"לבד" הזה.
לנשימה עמוקה, לשוטטות, ולקפה חסר תכלית.
גם פה, קרוב לבית.
**איך אתם מטעינים את הסוללה שלכם בימים האלה?ספרו לי, אני אוספת רעיונות.**
