11/09/2026
האמת הכי אמיתית שלי השנה היא שקצת איבדתי את עצמי בתוך הדבר שאני הכי אוהבת.
כבר 14 שנה אני מלמדת תפירה.
אני כמעט לא מכירה משהו אחר.
אני אוהבת אנשים.
אני אוהבת ללמד.
אני אוהבת לתפור.
אבל באיזשהו שלב משהו בי התעייף.
השנים עשו את שלהן, השחיקה עשתה את שלה, ואני פשוט לא הצלחתי להבין איך ממשיכים.
כי מצד אחד לא רציתי לעזוב את העולם הזה.
ומצד שני כבר לא רציתי להמשיך בדיוק כמו קודם.
ואיך משנים נתיב אבל נשארים באותו מקום?
לא ידעתי.
אז פשוט הפסקתי.
הפסקתי ללמד.
לקחתי מורות.
כמעט לא הגעתי לסטודיו.
משכתי את הידיים כמעט מכל העשייה שלי, חוץ מהמועדון.
כאילו הגוף שלי החליט בשבילי לפני שהראש הספיק להבין.
וגם העסק הרגיש את זה.
הוא הפך להיות פחות רווחי, פחות חי.
כי אני לא הייתי בו.
וגם היצירה שלי כבתה.
לא תפרתי.
היו לי גזרות מרגשות על השולחן ולא נגעתי בהן.
ואין לי כאן איזה סיפור עם סוף מושלם.
לא מצאתי עדיין את כל התשובות.
אבל גיליתי משהו אחד שכן נשאר.
תפירה עדיין עושה לי שמח.
כשאני נוגעת בבד, כשאני חושבת על גזרה, כשאני מלמדת מישהי משהו והיא פתאום מבינה שם אני עדיין אני.
וזה אולי כל מה שאני צריכה לדעת כרגע.
לא איך תיראה כל השנה.
לא איך ייראה העסק בעוד שנה.
רק איפה הלב שלי עדיין נדלק.
ואם תרצו לפגוש אותי במקום הזה, זה במועדון.
וגם בסטודיו הולכים להיות שינויים.
ואולי השנה הזאת תהיה בדיוק השנה שבה אני אלמד איך להישאר בעולם שאני אוהבת, א
