Hadar

21/04/2026

מעבר חד. רגשות חדים.

29/03/2026

אוסף יצירות מהשנה האחרונה. #אמנותישראלית

26/03/2026

כל אדם צריך עוגן לפחות אחד. כל אחד צריך להרגיש שהריצפה לא עשויה מנייר

26/03/2026

Im always okay• I have to be• it’s fine • Ain’t nobody’s else’s is gonna do it for me •.

25/03/2026

She’s my daughter

25/03/2026

#זהותעיצובית

25/03/2026

05/03/2026

⁨ בין הכתום הלוהט, כמו שמש שוקעת שמסרבת להתקרר,
לבין הכחול הקר, כמו שמי לילה ששכחו להדליק כוכבים
את עומדת שם, בקיבוץ של פעם,
שם המגורים היו יותר מחדרים: הם היו נשימה משותפת,
רשת של גופים, קולות, מבטים שחשבת שהם לעולם לא יתנתקו.

והנה הם עכשיו שלדי כיסאות הפוכים,
עצים שגזעיהם נהפכו לורידים שחורים,
דמויות לבנות-שקופות, כמו רוחות ששכחו למות או ללכת,
מתפתלות, נשענות זו על זו,
אבל אין מגע אמיתי, רק צלליות שמתמזגות ונפרדות בלי רעש.

הטפטופים יורדים כמו דמעות שלא בחרו ליפול,
או כמו זמן שדולף דרך סדקים שלא תיקנת,
והכתום בוער, בוער,
כאילו עדיין יש חום בקהילה הזאת,
אבל הוא כבר לא מחמם, הוא שורף מבפנים,
מזכיר מה היה פעם שייך,
ומה נשאר רק ככתם על הבד.

זה נוף של שייכות שנשברה בעדינות,
לא בפיצוץ אלא בזליגה איטית,
כמו צבע שיורד, משאיר עקבות,
ומאחוריו רק השאלה השקטה:
האם אי פעם באמת היינו כאן יחד,
או שרק חלמנו את אותו חלום בכמה ראשים שונים?

הציור הזה הוא עדות, לא רק לכאב,
אלא גם ליופי שבשבירות האלה:
האור עדיין חודר דרך הסדקים,
והכתום לא מוותר,
הוא ממשיך לבעור,
כמו לב שיודע שהוא נפצע
אבל עדיין בוחר לצבוע את העולם באש שלו.

הסדרה כבר מווכנה⁩