29/06/2026
בשנת 1946 עגנה בנמל חיפה האניה 'טרנסילבניה' ומסיפונה ירד נער בן 16 שלימים יקרא דן פגיס. איש לא חיכה לו על החוף. גם מטען לא היה לו, כי תרמילו נגנב לפני שעלה לאניה. לבדו הגיע אל דירת אביו בתל-אביב. אבל גם שם לא חיכה לו איש. כי האב ואשתו החדשה הלכו לקולנוע.
המשורר דן פגיס נולד בשנת 1930 בבוקובינה, בשם סוורין פגיס. לפני שמלאו לו 4 שנים, עלה אביו לארץ-ישראל מתוך מטרה להכין את הקרקע ולהביא אליו עד מהרה את אשתו ובנו הקטן.
אבל התוכנית השתבשה - יולי אמו האהובה של דן נפטרה באופן פתאומי בעקבות סיבוך של ניתוח פשוט, והילד דן נשאר אצל סבו וסבתו באירופה.
בשנת 1939, ערב מלחמת העולם. הגיע האב לביקור בראדוץ', והסבא והסבתא שכנעו אותו שישאיר את הילד איתם ולא ייקח אותו איתו אל הלבנט המסוכן והמלא מיקרובים.
איש לא העלה על דעתו את שעתיד לקרות, איש לא דמיין, כי בתוך חודשים ספורים תעלה אירופה בעשן.
בַּשָּׁמַיִם פּוֹרְחִים כִּנּוֹרוֹת
וּמִגְבַּעַת שֶׁל קַשׁ. סִלְחִי לִי, מַה הַשָּׁנָה?
שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע וָחֵצִי, בְּעֵרֶךְ, עוֹד מֻקְדָּם מֻקְדָּם,
אֶפְשָׁר לִסְגֹּר אֶת הָרַדְיוֹ.
[...]
אַל תִּדְאֲגִי כָּל כָּךְ, מָאדָאם,
כָּאן לְעוֹלָם זֶה לֹא יִקְרֶה,
אַתְּ עוֹד תִּרְאִי,
כָּאן לְעוֹלָם
(מתוך השיר: 'אירופה, מאוחר')
בשנת 1941 גורש דן בן ה-10 יחד עם סבו וסבתו ועם רוב יהודי ראדוץ, אל המחנות טרנסניסטריה, בקרון בקר חתום ושרד בדרך לא דרך את השואה. הוא שמר על שתיקה ומעולם לא סיפר את אשר עבר עליו שם.
מַתִּי בַּמַּכָּה הָרִאשׁוֹנָה וְנִקְבַּרְתִּי
בִּשְׂדֵה הַטְּרָשִׁים.
הָעוֹרֵב הוֹרָה לְהוֹרַי
מַה לַּעֲשׂוֹת בִּי.
מִשְׁפַּחְתִּי מְכֻבֶּדֶת, לֹא מְעַט בִּזְכוּתִי.
אָחִי הִמְצִיא אֶת הַהֶרֶג,
הוֹרַי אֶת הַבֶּכִי,
אֲנִי אֶת הַשְּׁתִיקָה.
(מתוך השיר 'אוטוביוגרפיה')
לאחר המלחמה עלה דן ארצה בסרטיפיקט ששלח לו אביו. האב, איש עליז וטוב לב, שמח לראות את בנו, אבל זרות שררה בין השניים, ובדירת החדר של האב ואשתו החדשה לא נמצא מקום לנער המתבגר השקט והרציני שהגיע מ"שמה" והוא נשלח לחברת הנוער של קיבוץ מרחביה. הנער שעבר את אימת המחנות, הרגיש כמי שזנחו אותו בשנית.
בקיבוץ הוא אימץ לעצמו את השם העברי דן, וניסה בכל כוחו לשכוח את שמו הישן ואת עברו ולהתחיל מחדש. במרחביה פגש את המשורר טוביה ריבנר, ושם גם החל בנסיונות הכתיבה הראשונים שלו.
על אבדן הזהות הכרוך בניסיון לשכוח את העבר ולאמץ זהות חדשה כתב פגיס:
הִתְחַבֵּאתִי בַּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה.
בָּאָרוֹן אֵינֶנִּי.
וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן.
גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.
הָרְאִי רֵיק מִמֵֶּנִּי.
לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.
בְּאַחַד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי
אֶעֱנֶה וְאֵדַע : הִנֵּנִי .
אפילו בספר הילדים התמים לכאורה 'הביצה שהתחפשה' הוא מדבר בעצם, על חוסר התוחלת בנסיון להפוך למישהו אחר. הביצה מוצאת את עצמה רק לאחר שהיא זוכה לאהבת אם, אהבה שחסרה לו כל חייו לאחר שאיבד את אימו האהובה בילדותו, והאיחוד שלו עם אביו לא היה שלם.
דן פגיס הפך למשורר מוערך ולפרופסור לשירת ימי הביניים באוניברסיטה העברית, הוא התחתן והקים משפחה, אולם מתחת למעטה החיים היומיומיים, צל קורותיו בשואה וצל ההסתרה, הוסיף לרבוץ עליו. אשתו הסופרת עדה פגיס כתבה בספרה 'לב פתאומי' כי "המית את עצמו יום-יום כמעט כל שנותיו."
אַתָּה יָכוֹל לָמוּת פַּעַם, פַּעֲמַיִם, אֲפִלּוּ שֶׁבַע פְּעָמִים,
אֲבָל אֵינְךָ יָכוֹל לָמוּת רְבָבוֹת.
אֲנִי יָכוֹל.
(מתוך השיר 'אוטוביוגרפיה')
רק לאחר משפט אייכמן, העז פגיס לראשונה לעסוק בשואה, הוא כתב עליה במחזור השירים "קרון חתום", בתוך הספר 'גלגול', אך הרחיק את העדות ונמנע מחשיפה של פרטים אישיים-ביוגרפיים.
דן הפך להבל, אדם הפך לכל-אדם, דמות האם הפכה לחווה אם כל חי.
כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי
(כתוב בעיפרון בקרון החתום)
על הנאצים כתב פגיס:
לֹא לֹא: הֵם בְּהֶחְלֵט
הָיוּ בְּנֵי אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם.
אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרָאוּ בְּצֶלֶם.
אֲנִי הָיִיתִי צֵל.
לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר.
(מתוך השיר: 'עדות')
בריאיון שנערך עימו שנים מאוחר יותר העיד פגיס "החל מהספר השלישי 'גלגול' ניסיתי לא רק לבטא את האימה אלא גם להתמודד איתה ולהישאר איכשהו בחיים… לקח לי, בסופו של דבר, חמישים שנה עד שהצלחתי לכתוב את המילים – 'נולדתי במחוז בוקובינה'".
רק באחד משיריו האחרונים לפני מותו הוא כתב באופן ישיר על אימו:
בְּחֹדֶשׁ מוֹתָהּ הִיא עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן,
אִשָּׁה צְעִירָה בְּסִלְסוּל תְּמִידִי, אֶלֶגַנְטִי,
מְהַרְהֶרֶת, מִסְתַּכֶּלֶת הַחוּצָה.
בַּתַּצְלוּם הַחוּם.
מִבַּחוּץ מִסְתַּכֵּל בָּהּ עָנָן שֶׁל אַחַר-צָהֳרַיִם
מִשְּׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַרְבַּע, מְטֻשְׁטָשׁ, לֹא בְּפוֹקוּס,
אֲבָל נֶאֱמָן לָהּ תָּמִיד. מִבִּפְנִים
מִסְתַּכֵּל בָּהּ אֲנִי, בֶּן אַרְבַּע, כִּמְעַט,
עוֹצֵר אֶת הַכַּדּוּר שֶׁלִּי,
יוֹצֵא לְאַט מִתּוֹךְ הַתַּצְלוּם וּמַזְקִין,
מַזְקִין בִּזְהִירוּת, בְּשֶׁקֶט,
שֶׁלֹּא לְהַבְהִיל אוֹתָהּ.
(Ein Leben)
דן לא הספיק להיפרד מאביו, שנפטר בשעה ששהה בחו"ל. לאחר מות האב הוא כתב את הטקסט החשוף ביותר שלו, רשימות בפרוזה, תחת הכותרת 'אבא':
"הייתי בן ארבע כשנסעת ממני, בן שבע עשרה כשנסעתי אליך אחרי המלחמה [...] אחר כך חיינו בארץ זה ליד זה, משני עברי השנים האלה. ולגמרי בסוף, לא באשמתי, אלא במקרה, לא הייתי אתך. אתה איחרת להגיע בחייך, אני איחרתי להגיע במותך."
לאחר מלחמת יום כיפור הוא כתב בשיר: 'נובמבר שבעים ושלוש':
״אַתָּה מְדַבֵּר בְּשָׂפָה עַתִּיקָה מְאֹד. מִלִּפְנֵי חֹדֶשׁ. מֵתָה. נִשְׁכַּחַת."
ובשיר 'טענה' כתב:
בַּיּוֹם הַהוּא יַקִּישׁוּ נְכָדַי
עַל מַצַּבְתִּי בְּקֹצֶר רוּחַ:
קוּם, סַבָּא, קוּם, כְּבָר מְאֻחָר מִדַּי!
גַּם בַּחֲזִית הַזֹּאת אַתָּה אָשֵׁם.
הִבְטַחְתָּ לָנוּ שֶׁתַּסְבִּיר מַדּוּעַ
כָּל מָה שֶׁאָז שָׁתַקְתָּ, הִתְגַּשֵּׁם.
הִבְטַחְתָּ לָנוּ.
המשורר דן פגיס הלך לעולמו ממחלת הסרטן בגיל 55, היום לפני 40 שנה.
איך התוודעתם ליצירתו?
בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך המקורות הבאים:
-לב פתאומי/ עדה פגיס, עם עובד, 1995
-דן פגיס: כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 1991
-ספרות השואה גם לילדים/ זיוה פלדמן, אוניברסיטת אריאל, 2015
-קרון חתום: דן פגיס/ מאת: רתם פרגר-וגנר, מתוך האתר תרבות il
בתמונה: דן פגיס הילד ואביו, לפני המלחמה
