כרמלה אפשטיין רותם יוצרת בפסיפס

כרמלה אפשטיין רותם יוצרת בפסיפס כרמלה אפשטיין רותם יוצרת בפסיפס בהתאמה ובהזמנה אישית

היצירה בפסיפס היא חיבור של שברים שיחד יוצרים הוויה חדשה .אני מאמינה כי בפסיפס כמו בחיים ניתן להצמיח יצירה משברים. כל שבר או משבר הוא הזדמנות ליצירה וצמיחה. הצבעים הצורות והשילוב בניהם הם התבלין שנותן את הייחודיות ליצירה.

27/07/2026

לחברה העוסקת ביבוא רכיבים אלקטרוניים ברחובות דרושה מזכירה לחצי משרה.נדרשת אנגלית ורצוי הכרות עם תכנת פריוריטי .לפנות ל0522444727.

26/07/2026

לחברה העוסקת ביבוא ושיווק רכיבים אלקטרוניים בפארק המדע ברחובות, דרושה מזכירה לחצי משרה.
נדרש ידע באנגלית עדיפות להכרות עם תוכנת ניהול פריוריטי.
מגורים ברחובות והסביבה.
טל 0522444727
נא להפיץ את המודעה.

25/07/2026

תארו לעצמכם שאתם מגיעים למקום העבודה שלכם, ומוצאים המון זועם צובא על הדלתות. זה לא קרה בארץ אויב, אלא בלב קווינס שבניו יורק. ימים ספורים אחרי הטבח הנורא של השבעה באוקטובר, קרן מרדר, מורה בבית ספר מקומי שזועזעה מהתמונות של פסטיבל הנובה, העלתה לפייסבוק תמונה עם כיתוב פשוט: "אני עומדת לצד ישראל".

התגובה הייתה מהירה ואלימה. מאות תלמידים מוסתים פתחו בהתפרעות חסרת רסן במסדרונות וניסו לפרוץ באלימות אל תוך הכיתה שלה.

לקרן הייתה את כל הלגיטימציה שבעולם לארוז את חפציה, לעבור לבית ספר אחר ולהוריד פרופיל. אבל במקום לברוח מהאנטישמיות, היא קיבלה החלטה אמיצה שמשנה את כללי המשחק: היא בחרה לחזור לזירת האירוע. היא חזרה כדי להסתכל לאותם תלמידים שהתלהמו נגדה ישירות בלבן של העיניים.

בלי למצמץ ובלי להתקפל, קרן התייצבה מולם. היא ישבה איתם בכיתה, השמיעה להם את קריאות השנאה והאיומים שהם עצמם צעקו רק כמה ימים קודם לכן, ואילצה אותם להתמודד עם המשמעות של המילים שלהם. היא ענתה לשאלות והציבה מראה נוקבת מול פניהם. התוצאה הייתה בלתי נתפסת: בני נוער שרק רגע לפני כן היו חלק מהמון זועם, נשברו. רבים מהם מצאו את עצמם מתנצלים בדמעות ואפילו מחבקים אותה.

קרן מרדר העבירה לעולם כולו שיעור מצמרר במנהיגות. היא הוכיחה שכשעומדים זקופים, לא משפילים מבט ולא מתנצלים על האמת שלנו – האור מנצח את החושך.

בואו נרעיד את הרשת ונעשה כבוד ענק למורה שלא נכנעה לפחד! השאירו לייק של הצדעה, פוצצו את התגובות בתמיכה ביהדות התפוצות שעומדת בחזית ההסברה, ושתפו את הפוסט בכל הכוח כדי להראות לעולם שאנחנו לא מורידים את הראש. כאן בקהילת "אוהבים" אנחנו מצדיעים לגיבורים ששומרים על הגאווה שלנו בכל מקום בעולם!

19/07/2026

יש רגעים שבהם מדים פוגשים לב. וזה אחד מהם.

שוטר דרוזי, לוחם ותיק שמשרת את המדינה הזאת באהבה, קיבל משימה שגרתית לגמרי: ללוות צוות של חברת החשמל לניתוק חשמל בדירה של אישה שצברה חוב. עבודה רגילה. קורה כל יום. הצוות מנתק, השוטר שומר על הסדר, וכולם ממשיכים הלאה.

אבל אז הוא נכנס לדירה.

ומה שהוא ראה שם עצר אותו במקום.

אישה מבוגרת. לבד. דירה קטנה וחמה, באמצע הקיץ הישראלי הלוהט. מאוורר ישן מסתובב בפינה בקושי. מקרר כמעט ריק. והיא עומדת שם, נבוכה, מתנצלת בפני האנשים שבאו לנתק לה את החשמל: “אין לי כרגע. אני אשלם. רק תנו לי עוד קצת זמן.”

היא לא ביקשה רחמים. היא התביישה.

והשוטר עמד שם, הסתכל עליה, הסתכל על הדירה, על החום, על הבדידות. וחשב על אמא שלו. על סבתא שלו. על זה שבן אדם לא אמור להתחנן על חשמל בגיל הזה, בחום הזה, לבד.

הוא ביקש מהצוות לחכות רגע. יצא החוצה. עשה טלפון.

ושילם את החוב שלה. מהכיס שלו. את כל החוב.

הצוות של חברת החשמל עמד בהלם. האישה לא הבינה מה קורה. והשוטר? רק אמר לה: “גברת, אף אחד לא מנתק לך כלום. הכל מסודר.”

והוא לא עצר שם.

כי הוא לא הצליח להוציא מהראש את התמונה של המאוורר הישן ההוא, שנלחם לבד מול הקיץ. אז כמה ימים אחר כך הוא חזר. עם מזגן חדש. קנה מכספו, דאג להתקנה, ווידא שהוא עובד.

אישה שבבוקר אחד חיכתה שינתקו לה את החשמל — סיימה את השבוע עם חוב מכוסה ומזגן חדש בסלון. בזכות שוטר אחד שהחליט שהמדים שלו הם לא רק סמכות. הם אחריות.

ותקשיבו לנקודה הכי יפה בסיפור.

השוטר הזה הוא דרוזי. בן העדה שנתנה ונותנת למדינה הזאת את הבנים הכי טובים שלה. ברית הדמים — כולם מכירים. אבל זו לא רק ברית של דם. זו ברית של חיים. של חסד. של בן אדם שרואה אישה יהודייה מבוגרת במצוקה ולא שואל מי היא ומה היא — אלא רק איך עוזרים.

זה עם ישראל האמיתי. לא זה שרבים עליו באולפנים. זה שקורה בשקט, בדירה קטנה, בין שוטר דרוזי לאישה שהוא פגש בפעם הראשונה בחיים.

אחינו הדרוזים, אנחנו רואים אתכם. בצבא, במשטרה, בכל מקום. ואנחנו לא לוקחים את זה כמובן מאליו. לעולם לא.

תנו לייק ענק לשוטר האלמוני הזה, שתפו כדי שכל ישראל תראה איך נראית אהבת אדם אמיתית, והצטרפו לקהילה הכי אוהבת בישראל! ❤️🇮🇱

17/07/2026

תעצרו הכל ותכינו את הלב שלכם, כי הסיפור הבא ייתן לכם כזו גאווה ישראלית שפשוט אי אפשר להישאר אדישים אליה! אנחנו רגילים לראות את אוהד חמו על המסך, בלב המקומות הכי נפיצים, מדווח באומץ ובקור רוח. אבל היום נחשף צד שכולנו צריכים להעריץ – הצד האנושי, זה שלא מוכן לראות עוול או מצוקה ולעמוד מנגד.

זה קרה בעיצומה של מתקפת טרור קשה. מסביב הכל בער, אנשים רצו בבהלה, וכולם היו בפאניקה. בתוך הכאוס הזה, אוהד חמו ראה משהו שאחרים אולי פספסו. אישה מבוגרת, בת למעלה מ-80, נתקעה מחוץ לממ"ד שלה. היא הייתה רועדת כולה, אובדת עצות, משותקת מרוב פחד.

באותו רגע, אוהד עשה את מה שרק מלאך בדמות אדם היה עושה. הוא זרק את המיקרופון, עזב את צוות הצילום, ורץ אליה. הוא לא בא לדווח – הוא בא להציל. הוא הרים אותה בזרועותיו החסונות, הכניס אותה לממ"ד הכי קרוב, ולא עזב אותה עד שהיא נרגעה. הוא ישב איתה, החזיק לה את היד, ורק כשהיא הייתה בטוחה – חזר לתפקיד שלו.

מתנדב רווחה שהיה שם וראה את הכל, אמר משפט שצריך להחקק לכולנו בזיכרון: "ראיתי את המבט בעיניים שלו. הוא לא בא לצלם, הוא בא להציל חיים".

בואו נרעיד את הרשת ונעשה לאוהד חמו כבוד של גיבור! תנו לייק מטורף אם גם אתם מעריכים את האנושיות הזו, תפוצצו את התגובות בתודה והערכה, ושתפו את הפוסט בכל הכוח כדי שכל המדינה תראה איזה אנשים יקרים יש לנו בתקשורת! הצטרפו לקהילת 'אוהבים', כי כאן אנחנו מפיצים רק אהבת חינם וגאווה ישראלית! 🇮🇱❤️

11/07/2026

הסרט של שבוע הבא בדוקוניישן (פתוח לכולם) הוא הפתעה אמיתית.

שלפנו אותו ממדפי הארכיון, אחרי שנים ארוכות שבהן כמעט לא זכה לקהל.
אלה תמיד רגעים שאנחנו אוהבים במיוחד.
לגלות מחדש סרט שנשאר קצת מאחור, ולהבין עד כמה הוא עדיין מצליח לגעת.
לא בגלל שהוא עוסק באקטואליה, אלא בגלל שהוא נוגע בשאלות שלא מפסיקות ללוות אותנו:
מי אנחנו? מאיפה באנו?
מה הופך משפחה למשפחה?
והאם אפשר באמת להשלים עם העבר?

״יומן החסידה״ של ד״ר אוהד אופז הוא סרט אינטימי ונדיר, עטור פרסים, שמלווה את דפי במסע אל סיפור חייה.
דפי, בת לשתי אימהות - אחת שילדה אותה בישראל ועזבה להולנד, ואחת שהגיעה מהולנד וגידלה אותה בישראל.
כעת היא יוצאת לנסות לחבר מחדש את חלקי הפאזל של זהותה.

בדרך היא נוגעת בשאלות על אימהות, שייכות, על כעס ועל מחילה,
וגם על אהבה שמצליחה להתקיים גם כשהמשפחה שלנו לא תמיד נראית כמו שדמיינו... מכירים?

״אולי סרט התעודה הכי אישי, הכי נוגע לכם, הכי פנימי, הכי ישראלי שראיתם השנה...
סיפור ספציפי הייתם חושבים, אבל למעשה לגמרי לא; זה הסיפור שלכם. שלי.״
-רענן שקד, ידיעות אחרונות

לאחר ההקרנה נארח את במאי הסרט, ד"ר אוהד פז.
יחד נחזור אל סרט שנוצר לפני יותר מ-20 שנה, ונשאל מה קרה מאז: איפה נמצאות היום הדמויות? איך הזמן שינה את נקודת המבט על הסיפור? ואיך מרגיש לפגוש מחדש סרט כל כך אישי אחרי כל כך הרבה שנים?

נשמח לראותכם בלייב.
זה מסוג הסרטים והשיחות שאנחנו ואתם הכי אוהבים! 🌸

הגיבו "משפחה" לקבלת הזמנה לצפייה בסרט ומפגש הזום במייל - ההקרנה פתוחה ל-כ-ו-ל-ם!
בבקשה שתפו את הפוסט - תנו לחברים הזדמנות להצטרף אלינו!

05/07/2026

אין גבר כמו אלי אלבג, אביה של התצפיתנית לירי, אומר: "אני ליכודניק בנשמה, אבל אסור שנתניהו ימשיך כראש ממשלה".

היום הוא מוסיף:

"נאמרות אמירות רק כדי להתסיס. כבר כשלירי הייתה חטופה הייתי נפגש עם חברי כנסת ואומר להם: "תפסיקו עם השיח האלים הזה". בא לי כבר להקיא, בא לי כבר שתהיה לנו הנהגה חדשה. שיהיה לנו משהו אחר, שהעם יסתכל עליו בגאווה. שלא יסתכלו על ההנהגה ויתנהגו בהתאם. אנחנו אוטוטו במלחמת אחים.

יש לנו מנהיג שקוראים לו ביבי נתניהו, שלא עוצר את זה. זה כנראה עושה לו טוב. זה פשע שלא נבנה ביום אחד. אין משפחה שזה לא פוסח עליה. מישהו חושב ככה ומישהו אחרת וזה בסדר, אבל הגענו למצב שבו אנשים לא יכולים לדבר אחד עם השני.

לא יכול להיות שמנכ"ל שריסק את החברה יישאר יום אחד אחרי, אין כזה דבר - לא בעולם העסקי ולא בפוליטיקה.

באיזו תקופה נרצחו לנו 1,200 איש ביום אחד? יגידו שזה לא הוא אשם? זה הוא אשם, הרמטכ"ל אשם, המודיעין וראש השב"כ אשמים, אבל בינתיים כולם יצאו חוץ מאחד.

אומרים שנתניהו אחראי לפעולות צבאיות גדולות מאז פתיחת המלחמה? אז בואו ניתן לו צל"ש... הרבה בתי קברות יירשמו על שם ביבי נתניהו, זה מה שיש לי להגיד.

אמרתי מהיום הראשון שלא תהיה ועדת חקירה כל עוד ביבי ראש הממשלה. ואם היא תהיה, יתחילו לחקור את פרעה ואת משה רבנו. משם יתחילו, והמבין יבין מתי נגמור"

04/07/2026

מורה למחשבת ישראל בבוקר, לוחם חי"ר בלילה: הישראלי היפה בכל תפארתו!

תעצרו רגע ותסתכלו על התמונה הזו. בדרום לבנון, בלב שטח אויב, נמצא לוחם שהוא הרבה יותר מעוד חייל. כשהוא בבית, הוא מורה למחשבת ישראל שמשקיע את הנשמה בתלמידים שלו. עכשיו, הוא נמצא במילואים כמאגיסט בצה"ל, מגן בגופו על מדינת ישראל מפני הטרוריסטים של חיזבאללה.

אבל גם באמצע הלחימה, הוא לא שכח לרגע את האחריות שלו. בהפסקה קצרה, במקום לנוח, הוא שלף עטים ובדק את המבחנים של התלמידים שלו. זו התמונה הכי ישראלית שיש: שלובים בה אהבת המולדת, חינוך לערכים, ומסירות אין קץ לדור העתיד.

אנחנו עם של גיבורים, ואין עוד עם בעולם שפועל ככה.

בואו נרעיד את הרשת ונעשה כבוד למורה הגיבור הזה! תנו לייק מטורף אם אתם גאים בו, תפוצצו את התגובות בברכות ללוחמים שלנו, ושתפו את הפוסט בכל הכוח כדי שכל העולם יראה מי הם החיילים של ישראל! הצטרפו לקהילת אוהבים – כאן תמיד נותנים כבוד לגיבורים האמיתיים.

29/06/2026

בשנת 1946 עגנה בנמל חיפה האניה 'טרנסילבניה' ומסיפונה ירד נער בן 16 שלימים יקרא דן פגיס. איש לא חיכה לו על החוף. גם מטען לא היה לו, כי תרמילו נגנב לפני שעלה לאניה. לבדו הגיע אל דירת אביו בתל-אביב. אבל גם שם לא חיכה לו איש. כי האב ואשתו החדשה הלכו לקולנוע.

המשורר דן פגיס נולד בשנת 1930 בבוקובינה, בשם סוורין פגיס. לפני שמלאו לו 4 שנים, עלה אביו לארץ-ישראל מתוך מטרה להכין את הקרקע ולהביא אליו עד מהרה את אשתו ובנו הקטן.

אבל התוכנית השתבשה - יולי אמו האהובה של דן נפטרה באופן פתאומי בעקבות סיבוך של ניתוח פשוט, והילד דן נשאר אצל סבו וסבתו באירופה.

בשנת 1939, ערב מלחמת העולם. הגיע האב לביקור בראדוץ', והסבא והסבתא שכנעו אותו שישאיר את הילד איתם ולא ייקח אותו איתו אל הלבנט המסוכן והמלא מיקרובים.
איש לא העלה על דעתו את שעתיד לקרות, איש לא דמיין, כי בתוך חודשים ספורים תעלה אירופה בעשן.

בַּשָּׁמַיִם פּוֹרְחִים כִּנּוֹרוֹת
וּמִגְבַּעַת שֶׁל קַשׁ. סִלְחִי לִי, מַה הַשָּׁנָה?
שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע וָחֵצִי, בְּעֵרֶךְ, עוֹד מֻקְדָּם מֻקְדָּם,
אֶפְשָׁר לִסְגֹּר אֶת הָרַדְיוֹ.
[...]
אַל תִּדְאֲגִי כָּל כָּךְ, מָאדָאם,
כָּאן לְעוֹלָם זֶה לֹא יִקְרֶה,
אַתְּ עוֹד תִּרְאִי,
כָּאן לְעוֹלָם
(מתוך השיר: 'אירופה, מאוחר')

בשנת 1941 גורש דן בן ה-10 יחד עם סבו וסבתו ועם רוב יהודי ראדוץ, אל המחנות טרנסניסטריה, בקרון בקר חתום ושרד בדרך לא דרך את השואה. הוא שמר על שתיקה ומעולם לא סיפר את אשר עבר עליו שם.

מַתִּי בַּמַּכָּה הָרִאשׁוֹנָה וְנִקְבַּרְתִּי
בִּשְׂדֵה הַטְּרָשִׁים.
הָעוֹרֵב הוֹרָה לְהוֹרַי
מַה לַּעֲשׂוֹת בִּי.

מִשְׁפַּחְתִּי מְכֻבֶּדֶת, לֹא מְעַט בִּזְכוּתִי.
אָחִי הִמְצִיא אֶת הַהֶרֶג,
הוֹרַי אֶת הַבֶּכִי,
אֲנִי אֶת הַשְּׁתִיקָה.
(מתוך השיר 'אוטוביוגרפיה')

לאחר המלחמה עלה דן ארצה בסרטיפיקט ששלח לו אביו. האב, איש עליז וטוב לב, שמח לראות את בנו, אבל זרות שררה בין השניים, ובדירת החדר של האב ואשתו החדשה לא נמצא מקום לנער המתבגר השקט והרציני שהגיע מ"שמה" והוא נשלח לחברת הנוער של קיבוץ מרחביה. הנער שעבר את אימת המחנות, הרגיש כמי שזנחו אותו בשנית.

בקיבוץ הוא אימץ לעצמו את השם העברי דן, וניסה בכל כוחו לשכוח את שמו הישן ואת עברו ולהתחיל מחדש. במרחביה פגש את המשורר טוביה ריבנר, ושם גם החל בנסיונות הכתיבה הראשונים שלו.

על אבדן הזהות הכרוך בניסיון לשכוח את העבר ולאמץ זהות חדשה כתב פגיס:
הִתְחַבֵּאתִי בַּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה.
בָּאָרוֹן אֵינֶנִּי.
וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן.
גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.
הָרְאִי רֵיק מִמֵֶּנִּי.
לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.
בְּאַחַד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי
אֶעֱנֶה וְאֵדַע : הִנֵּנִי .

אפילו בספר הילדים התמים לכאורה 'הביצה שהתחפשה' הוא מדבר בעצם, על חוסר התוחלת בנסיון להפוך למישהו אחר. הביצה מוצאת את עצמה רק לאחר שהיא זוכה לאהבת אם, אהבה שחסרה לו כל חייו לאחר שאיבד את אימו האהובה בילדותו, והאיחוד שלו עם אביו לא היה שלם.

דן פגיס הפך למשורר מוערך ולפרופסור לשירת ימי הביניים באוניברסיטה העברית, הוא התחתן והקים משפחה, אולם מתחת למעטה החיים היומיומיים, צל קורותיו בשואה וצל ההסתרה, הוסיף לרבוץ עליו. אשתו הסופרת עדה פגיס כתבה בספרה 'לב פתאומי' כי "המית את עצמו יום-יום כמעט כל שנותיו."

אַתָּה יָכוֹל לָמוּת פַּעַם, פַּעֲמַיִם, אֲפִלּוּ שֶׁבַע פְּעָמִים,
אֲבָל אֵינְךָ יָכוֹל לָמוּת רְבָבוֹת.
אֲנִי יָכוֹל.
(מתוך השיר 'אוטוביוגרפיה')

רק לאחר משפט אייכמן, העז פגיס לראשונה לעסוק בשואה, הוא כתב עליה במחזור השירים "קרון חתום", בתוך הספר 'גלגול', אך הרחיק את העדות ונמנע מחשיפה של פרטים אישיים-ביוגרפיים.
דן הפך להבל, אדם הפך לכל-אדם, דמות האם הפכה לחווה אם כל חי.

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי
(כתוב בעיפרון בקרון החתום)

על הנאצים כתב פגיס:
לֹא לֹא: הֵם בְּהֶחְלֵט
הָיוּ בְּנֵי אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם.
אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרָאוּ בְּצֶלֶם.
אֲנִי הָיִיתִי צֵל.
לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר.
(מתוך השיר: 'עדות')

בריאיון שנערך עימו שנים מאוחר יותר העיד פגיס "החל מהספר השלישי 'גלגול' ניסיתי לא רק לבטא את האימה אלא גם להתמודד איתה ולהישאר איכשהו בחיים… לקח לי, בסופו של דבר, חמישים שנה עד שהצלחתי לכתוב את המילים – 'נולדתי במחוז בוקובינה'".

רק באחד משיריו האחרונים לפני מותו הוא כתב באופן ישיר על אימו:
בְּחֹדֶשׁ מוֹתָהּ הִיא עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן,
אִשָּׁה צְעִירָה בְּסִלְסוּל תְּמִידִי, אֶלֶגַנְטִי,
מְהַרְהֶרֶת, מִסְתַּכֶּלֶת הַחוּצָה.
בַּתַּצְלוּם הַחוּם.
מִבַּחוּץ מִסְתַּכֵּל בָּהּ עָנָן שֶׁל אַחַר-צָהֳרַיִם
מִשְּׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַרְבַּע, מְטֻשְׁטָשׁ, לֹא בְּפוֹקוּס,
אֲבָל נֶאֱמָן לָהּ תָּמִיד. מִבִּפְנִים
מִסְתַּכֵּל בָּהּ אֲנִי, בֶּן אַרְבַּע, כִּמְעַט,
עוֹצֵר אֶת הַכַּדּוּר שֶׁלִּי,
יוֹצֵא לְאַט מִתּוֹךְ הַתַּצְלוּם וּמַזְקִין,
מַזְקִין בִּזְהִירוּת, בְּשֶׁקֶט,
שֶׁלֹּא לְהַבְהִיל אוֹתָהּ.
(Ein Leben)

דן לא הספיק להיפרד מאביו, שנפטר בשעה ששהה בחו"ל. לאחר מות האב הוא כתב את הטקסט החשוף ביותר שלו, רשימות בפרוזה, תחת הכותרת 'אבא':
"הייתי בן ארבע כשנסעת ממני, בן שבע עשרה כשנסעתי אליך אחרי המלחמה [...] אחר כך חיינו בארץ זה ליד זה, משני עברי השנים האלה. ולגמרי בסוף, לא באשמתי, אלא במקרה, לא הייתי אתך. אתה איחרת להגיע בחייך, אני איחרתי להגיע במותך."

לאחר מלחמת יום כיפור הוא כתב בשיר: 'נובמבר שבעים ושלוש':
״אַתָּה מְדַבֵּר בְּשָׂפָה עַתִּיקָה מְאֹד. מִלִּפְנֵי חֹדֶשׁ. מֵתָה. נִשְׁכַּחַת."

ובשיר 'טענה' כתב:
בַּיּוֹם הַהוּא יַקִּישׁוּ נְכָדַי
עַל מַצַּבְתִּי בְּקֹצֶר רוּחַ:
קוּם, סַבָּא, קוּם, כְּבָר מְאֻחָר מִדַּי!
גַּם בַּחֲזִית הַזֹּאת אַתָּה אָשֵׁם.
הִבְטַחְתָּ לָנוּ שֶׁתַּסְבִּיר מַדּוּעַ
כָּל מָה שֶׁאָז שָׁתַקְתָּ, הִתְגַּשֵּׁם.
הִבְטַחְתָּ לָנוּ.

המשורר דן פגיס הלך לעולמו ממחלת הסרטן בגיל 55, היום לפני 40 שנה.
איך התוודעתם ליצירתו?

בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך המקורות הבאים:
-לב פתאומי/ עדה פגיס, עם עובד, 1995
-דן פגיס: כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 1991
-ספרות השואה גם לילדים/ זיוה פלדמן, אוניברסיטת אריאל, 2015
-קרון חתום: דן פגיס/ מאת: רתם פרגר-וגנר, מתוך האתר תרבות il

בתמונה: דן פגיס הילד ואביו, לפני המלחמה

Address

Rehovot

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when כרמלה אפשטיין רותם יוצרת בפסיפס posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Shortcuts

Share

Category