12/10/2025
היא הייתה אצלי בבית פעם אחת בלבד במפגש חברתי שארגנתי,
היא שמעה את הסיפור חיים שלי פעם אחת בלבד
וזה הספיק לה כדי להגיד לי במפגש חברתי נוסף, אחרי חודשים ארוכים שנפגשנו בפעם השנייה "את האישה הכי אמיצה ומלאת השראה שפגשתי עד היום בחיי, רמת החוזק והעוצמות שלך השאירו אותי ללא מילים"
הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי בלב "אני??? איך היא אומרת את זה? איך יכול להיות? היא לא שומעת מה אני עברתי??? היא לא רואה כמה כאב, כמה סבל, איזה שברון לב ובאיזה שפל אני?"
ובכל זאת, חייכתי.
ואמרתי לה "כן אבל את יודעת, לצד כל החוזקה והאומץ וההשראה שאת רואה בי, יש גם המון כאבי גדילה, חולשה, שברון, עצב, הנמוך של הנמוך...."
"נכון, אבל רק מהמעט ששמעתי ממך אני סומכת עלייך, את הולכת לצאת מזה כמו גדולה והרבה יותר מחוזקת"
ושוב חייכתי.
ואז חשבתי...
כשאני למטה, כשאני בכאב, בשברון, בתסכול, בעצב, באיבוד עשתונות, בכעס, בשפל שלי....
אני לא רוצה עזרה, אני לא רוצה שום פתרון, כי אין משהו או מישהו שיכול לפתור רגשות עבורי,
מה שאני באמת צריכה זה הכלה, זה אנשים טובים עם עיניים טובות שידעו לעשות רק דבר אחד,
לקבל ולתת לי אנרגיה טובה, להחליף אנרגיות שעושות טוב, לשקף ולהביא רק לדבר אחד כלפיי-
להזכיר לי מי אני!
הרי להיות בכאב, לעבור תקופה קשה או מאתגרת זו לא מחלה שצריך לרפא, זה גל עצום שצריך לאפשר לו לעבור דרכי, לא להילחם בו או לנסות להדוף אותו ולעבור הלאה,
אלא לאפשר לו להיות, לנקות אותי טוב טוב, לשטוף את הכל מעליי כדי לקום, להתרומם, להיות נקייה, רעננה והכי חשוב להיזכר מי אני, מה כוחותיי ומה הרצונות שלי ולקום מחודשת להמשך הדרך מחדש.
השהייה היא חשובה מכל!
היא אזור המעבר של "בין לבין", היא זו שמעבדת את "מה שהיה" והיא זו שמכינה לקראת "הדבר הבא"...
כולן רוצות הכל ומהר כאן ועכשיו. זה העידן, זה הטיימינג, זה הקצב שבו אנו חיות.
אבל אני מסרבת לזה, אני לא מסכימה עם זה ולא חושבת שזה הדבר הטבעי והנכון ובטח לא הבריא.
השהייה היא זו שמאפשרת לי לעבד ולהיזכר...
מי אני באמת, בבפנים שלי.
בעידן של היום הכל צריך להראות תמיד זוהר, הכל צריך להיות כל כך מדויק, כל כך מושלם, כל כך חסר פגמים... וזו בדיוק הבעיה, זה מייצר תחושה של חיים באשליה.
ובחיים כמו בחיים צריך להסכים להישבר כדי להיבנות מחדש.
המשך פה👇
