15/10/2026
אחרי שעתיים בפגישה עם הקבלן הוא שאל אותי:
"את לא אחותו?"
צחקתי ועניתי לו שהכרנו לפני שבועיים.
נשים רגע בצד את הספק האם קיים דמיון ביני לבין אחד הלקוחות, מה שבטוח הוא שהכול היה טבעי ומלא בצחוק מהרגע הראשון שנפגשנו, וכך גם הגענו לפגישה עם הקבלן, שהייתה מקצועית לכל דבר, ועם זאת מלאה בהומור, ציניות, פתיחות ובעיקר חום. שיחות בגובה העיניים, בקרבה כזאת, כאילו כולנו מכירים שנים -
תמצית הישראליות.
משהו שככל שעוברות השנים אני מבינה עד כמה הוא ייחודי לנו, הישראלים. משהו שלא מובן מאליו בתרבויות אחרות, בטח לא על בסיס של מכנה משותף כזה. וכמה שזה מיוחד, וכמה שלא הייתי מחליפה את זה לעולם. להפך, אני לוקחת את זה איתי לכל מקום גם כאן, כמובן תוך התאמה למי שעומד מולי ולמינון הנכון שבו אפשר להשתמש ביתרון הזה.
ועם כזאת התחלה טבעית אחרי שבועיים עם ג'ייקוב ודניאל שנכנסו לי ללב, הרבה מעבר לעוד ארבעה קירות, הם גם הכניסו אותי לחיים שלהם אם הם רצו או לא, ונתנו לי לראות איך אחד מזהה מתי התוכניות לשיפוץ העלו לשני את מפלס החרדה, ומתי צריך רגע לתת לו לנשום.
איך יש חלומות שעולים הרבה, וזה שהעז לחלום חוזר בו בגלל זה, והשני מתעקש עבורו שזה בסדר, ובוא נלך על זה (למרות שלו זה פחות חשוב).
שכל מה שהגיע איתם ועוד יגיע במכולה הוא סיפור חיים, מהדרך המשותפת שלהם וגם מהסיפור המיוחד של כל אחד מהם - עוד לפני שפגש את השני, ושיש לתת לזיכרונות מקום של כבוד בבית החדש.
שהם סיפור אהבה, ושגם אני הייתי חלק ממנו לרגעים.
📸 Maria Pujol Photographer
